הר הבית
מתוך עמוד ענן
744 מ'
תקציר
המקום הקדוש והחשוב ביותר לעם היהודי. בראש ההר, סלע אם, הבולט מעל פני השטח ומצוי בתוך המבנה בעל הכיפה הקרוי "כיפת הסלע". המבנה סוכך מעל סלע האם ונועד להגן עליו. סלע זה קרוי במקורות היהודיים "אבן השתייה" ומקובל על פי מסורת יהודית כי ממנה הושתת העולם. בתוך הסלע קיימת מערה הקרויה בפי המוסלמים "מערת הרוחות", משום שעל פי אמונתם נשמות המתים מגיעות להתפלל במקום. מובילים אליה מספר מדרגות היורדות אליה מתוך מבנה כיפת הסלע. חוקרים טוענים כי המקום היה קדוש עוד מהתקופה היבוסית, ומשערים כי המערה שימשה כמערת קבורה. בתוך המערה יש בור הקרוי "בור הרוחות" שטיבו אינו ידוע במדוייק. את פתח הבור מכסים שטיחים כך שלא ניתן לזהותו בביקור סטנדרטי במקום. על פי המסופר בפרשת וירא בספר בראשית שבתנ"ך, כאן נצטווה אברהם אבינו להעלות לקורבן את בנו יצחק, וכאן הוא נעקד. בציווי אלוהי לא הוקרב לבסוף יצחק כקורבן, ובמקומו של יצחק, הקריב אברהם איל מזדמן שעבר במקום. בתקופת מלכות שלמה המלך, נבנה בית המקדש הראשון על הר הבית. פסגת ההר, שימשה כדביר (קודש הקודשים) של בית המקדש. זהו המקום הפנימי והמקודש ביותר במקדש, ושימש מקום משכנו של אלוהי ישראל. על אבן השתיה, סלע האם, הונח ארון הברית, העשוי עץ ומצופה זהב טהור, ובתוכו שתי לוחות הברית, מפוסלות מאבנים יקרות, עליהן נחרטו עשרה הדיברות. מעל הארון, סוככו הכרובים - דמויות מלאכיות מכונפות - ופניהם איש אל אחיו. הארון נחשב כ"הדום רגליו" של אלוהי ישראל השוכן במקום, המקום היה אסור בכניסת כל אדם, מלבד יום אחד בשנה, היום הקדוש ביותר, יום הכיפורים, אז נכנס הכהן הגדול לבדו אל המקום, הקטיר בו קטורת ונשא תפילה. בהיכל המקדש אשר לפני הדביר הוצבו מנורת זהב טהור, מזבח קטורת מוזהבת, ושולחן "לחם הפנים" העשוי זהב. בחצר המקדש הוקם המזבח הגדול מנחושת עליו העלו קורבנות, וכן הוצבו כיורי נחושת לרחיצת ידיים ורגליים של הכוהנים והמבקרים במקום. המקדש הראשון נחרב בידי נבוכדנצאר מלך בבל שכבש את ירושלים בשנת 586 לפנהסה"נ, הגלה את תושביה לבבל, והעלה את המקדש באש. לאחר כשבעים שנה, שוקם תחילה המזבח שלפני המקדש, ולאחר מכן נבנה מבנה בית המקדש השני. הפעולות נעשו בידי שבי ציון בראשות זרובבל בן שאלתיאל, נצר המלוכה מבית דוד, ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול מבית צדוק. בשנת 322 לפנהסה"נ, נכבשה הארץ על ידי היוונים בראשות אלכסנדר מוקדון. כאשר עלה לשלטון אנטיוכוס אפיפנס הוא הטיל על היהודים גזרות וציווה להעלות קורבנות של בעלי חיים טמאים במקדש. הדבר עורר עליו מרד יהודי, בראשות כוהנים מבית חשמונאי, וכאשר שחררו החשמונאים את ירושלים מהכיבוש היווני, נערכו שיפוצים רבים במקדש ובסביבתו. בתקופת הורדוס, הוענק לצורתו הטופוגרפית של ההר, מראה חדש, שנשמר עד ימינו אנו. הורדוס הגדיל מאוד את המתחם על חשבון הגיאיות שמצדדיו וכך הפך המקום לגדול והמרשים ביותר בכל האיזור בזמנו. את המקדש הוא בנה מחדש, מהמסד ועד הטפחות, ועל המבנה שבנה במקום אמרו חז"ל: "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף ד' עמוד א'). המקדש השני נחרב בידי חילות הרומאים בראשות המצביא טיטוס, בשנת 70 לספה"נ.
לאחר חורבן בית המקדש השני נבנה במקום ככל הנראה מקדש פגאני כחלק מהרצון להשליט את הפולחן הנוכרי בעיר. בתקופה הביזנטית עמד ההר שמם, כמתואר במפת מידבא, ושימש כמקום אשפה לתושבי העיר הביזנטיים הנוצריים, מתוך מגמה להשפיל את היהודים בחילול מקומם המקודש.
בשנת 638 לספה"נ כבשו הערבים את ירושלים והח'ליף השני עומאר אבן אל ח'טאב אף הגיע על פי המסורת לירושלים באופן מיוחד כדי לקבל את כניעתה. עומר ביקר בהר הבית לאחר שביקש לראות את מקום קדשם של היהודים. הוא ביקש להתפלל במקום, אך סירב לכוון את פניו לכיוון אבן השתיה המקודשת ליהודים והלך להתפלל בדרום המתחם כשפניו לכיוון מכה בלבד, העיר המקודשת למוסלמים בארץ ערב. לאחר זמן, נבנה במקום תפילתו בדרום המתחם מסגד צנוע מעץ, ששימש את החיילים הערבים ששהו במקום. בשנת 691 הקים הח'ליף עבד אל מלכ אבן אל מרוואן את המבנה המפואר של כיפת הסלע בראש ההר, זה הנראה במקום כיום. סיבת בנייתו איננה ברורה כל צרכה. מה גם שאין למבנה כל צורה של מסגד והוא אינו מכוון לדרום (למכה) דווקא. מקובל להסביר זאת כרצון לבסס מקום קדוש באיזור האגן המזרחי של הים התיכון, שהיה מרכז שלטונם של השושלת האומיית שעבד אל מלכ היה מבניה, או כדי לנסות ולהתחרות במבנים הנוצריים האחרים בירושלים. בתחילת תקופה זו שימשו היהודים בירושלים כאנשי התחזוקה של המבנה ויש הטוענים שהמבנה נבנה על ידי יהודים או בשביל היהודים במקור, אם כזכר לבית המקדש ואם מתוך רצון לתת חשיבות למקומם הקדוש. כך או כך, לאחר מספר שנים סולקו היהודים מהמקום על ידי המוסלמים אשר הפכו את המקום לנחלתם בלבד. כעשר שנים לאחר בניית כיפת הסלע, בעשור הראשון של המאה השמינית, נבנה מבנה קבע גדול מאבן למסגד שבדרום המתחם, על ידי הח'ליף אל וליד אבן עבד אל מלכ, שהחליף את מבנה העץ הארעי שהיה במקום. ובערך מאותה תקופה החל המתחם להיות מזוהה עם מסגד "אל אקצא" (הקיצון, המרוחק) המוזכר בקוראן רק פעם אחת בהקשר של סיפור מופלא שסיפר מוחמד נביא האסלאם, על חיה אגדית בשם "אל בוראק", שהיא בעצם סוסה, אשר לה פני אשה ובעלת כנפיים, ואשר לילה אחד הסיעה את מוחמד מהמסגד הקדוש שבמכה אל המסגד המרוחק. טיבו של המסגד המרוחק ומקומו לא ידוע במדוייק, אך ברור כי הוא נמצא בארץ ערב בסביבות העיר מכה או מדינה, חבל ארץ אותו הכיר מוחמד היטב, ואין אפשרות כי מדובר בירושלים, העיר אותה לא הכיר ובה לא ביקר מעולם, ושאותה שלל מוחמד מהיות מקום קדוש. בסיפור, עלה מוחמד השמימה מהמסגד המרוחק (המוסלמים מצביעים כיום על אבן השתיה כמקום ממנו עלה מוחמד השמימה בביקורו במקום, ולשם חזר בירידתו), ושם נפגש עם הנביאים אברהם, משה, ישוע, גבריאל ועוד, ואף עם הבורא, ובמעמד זה קיבל את הציווי על חמשת התפילות שכל מוסלמי מחוייב בהן מדי יום. זה פשר קדושתו הנוכחית של המקום באסלאם הסוני (באסלאם השיעי אין קדושה מיוחדת למקום). לאורך כל תקופת שלטון המוסלמים במקום נאסרה הכניסה מכול וכול על לא מוסלמים, והמפר את ההוראה היה צפוי לעונש מוות. ניסיונות שונים של יהודים לחדש את פולחנם במקום ולו רק בצורה מינורית, עלו בתוהו. באין ברירה התרפקו היהודים על כותלי המתחם מבחוץ ותצפתו עליו מההרים שמסביב. במאה ה19, בשנות השישים נפתח לראשונה הר הבית לכניסת לא מוסלמים על ידי השלטון העות'מאני בשל לחץ מדינות אירופה עליה. בעקבות האיסור המוסלמי רב השנים, נוצרה תפיסה בקרב קבוצת יהודים שמרנים, הטוענת שלא ניתן כיום לדעת היכן בדיוק בהר הבית עמד המקדש, ובעקבות כך לא ניתן להיכנס להר הבית כולו, פן תדרוכנה רגלי המבקר במקומות בהן אסור לכל אדם ללכת. כמו כן, מכיוון שכל אדם בימינו טמא בטומאת מת, אם משום שנגע במת או משום ששהה במחיצתו של מת, נדרש טקס טהרה מיוחד על מנת להיטהר ממנה, ולצורך הטקס יש להצטייד באפר פרה אדומה מיוחדת, שנכון להיום עדיין לא נמצאה כמותה מזה מאות רבות של שנים. הטמאים בטומאת מת אסורים עקרונית בכניסה לחלקים נרחבים של מקום המקדש, שגבולותיו מעורפלים, ולכן נוצרה התפיסה החרדית, שעוצבה בידי רבני היישוב הישן בירושלים, ואותה אימצה הרבנות הראשית לישראל, האוסרת כניסת יהודים למתחם הקדוש מכול וכול. מנגד, טענו רבנים רבים, הן במהלך הדורות וביתר שאת בדורותינו האחרונים, כי אין כל מניעה להיכנס למתחם ואף בטומאת מת על מנת לקיים פולחן במקום, מכיוון שהכלל קובע כי "טומאה דחויה בציבור" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים דף ע"ז עמוד א') וכי אם כל הציבור טמא הרי שטומאת מת נדחית על מנת שהפולחן יוכל להתבצע. כמו כן, בגלל הקביעה האוסרת את הכניסה על יהודים, הוסגר המקום בידי זרים ואף אויבים, כשהמדובר הוא במקום הקדוש ביותר לעם היהודי! מה גם, שאין כל אפשרות לחזור ולבנות את המקדש באם כניסת יהודים תיאסר מכול וכול, ובניית המקדש הינה חובה המוטלת על העם. לדעת רבים רבים הכניסה והביקור של יהודים במקום בימינו היא חובה קדושה, ויש לעשות הכול כדי לאחוז במקום בכל אופן שניתן ולהחזיר את המקום לידינו. בתקופת המנדט הבריטי ביסס המופתי הירושלמי מוחמד אמין אל חוסייני את המקום, כמוקד הסתה והתנגדות לשיבת היהודים לארצם ולמקום קודשם. מאז ועד היום משמש המקום כמוקד הסתה לערבים נגד היהודים. בשנת 1951, נרצח ברחבת מסגד אל אקצא עבדאללה מלך ירדן, על ידי ערבי שליח משפחת אל חוסייני, בעת שיצא מתפילת יום הששי במסגד. עבדאללה נחשד על ידם כמתון מדי ביחסו לישראל.
במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את האתר הקדוש, וקריאתו בקשר המבצעי של מפקד כוחות הצנחנים המשחררים מוטה גור "הר הבית בידינו!" העבירה רטט עז בלב כל יהודי. אך למרבה הצער, ובצעד שערורייתי ופושע, העביר מי שהיה אז שר הביטחון של מדינת ישראל, משה דיין, את השליטה במקום חזרה לארגון הוואקף המוסלמי, בתמיכת ובגיבוי רבני ישראל בעקבות איסור הכניסה התמוה, וכך בימינו מתקיים המצב האבסורדי בו המקום המקודש ביותר ליהודים ניתן כמתנה לאוייבם הגדול ביותר של היהודים בדורנו. חשוב לציין שהכניסה למתחם אפשרית היום בהגבלות שונות, בזכות התעקשות מינורית של ממשלת ישראל. הוואקף המוסלמי, בגיבויה של מדינת ישראל, אינו מאפשר פולחן שאינו מוסלמי במקום. משטרת ישראל אף מפלה את היהודים, ובמיוחד הדתיים, בכניסה למקום בצורה מחפירה ואין די מילים שיתארו את גודל האבסורד שמתחולל שם כבר שנים. הכניסה למי שאינם מוסלמים הינה אך ורק דרך שער המוגרבים, שנמצא מימין לכניסה הראשית הדרומית לרחבת הכותל המערבי של ההר, ואין כניסה ללא מוסלמים משמונת השערים האחרים של ההר. הבאים נדרשים לבידוק ביטחוני קפדני, להצגת תעודה מזהה (ישראלים), ולאיסורים והגבלות שונות. בשנות התשעים של המאה ה20, צופתה הכיפה של מבנה כיפת הסלע בזהב (עד אז היתה הכיפה עשוייה עופרת כסופה, בדומה לכיפת מסגד אל אקצא), תרומת המלך הירדני חוסיין, שאף מכר לצורך המימון אחוזה שהיתה לו בלונדון. הר הבית פתוח למי שאינם מוסלמים רק בימים א' - ה', בשעות: בבוקר: מ-07:30, עד 11:00 בשעון קיץ, ועד 10:00 בשעון חורף. בצהריים: מ13:30 עד 14:30 בשעון קיץ, ומ12:30 עד 13:30 בשעון חורף. הר הבית סגור בימי שישי ושבת, והכניסה מוגבלת בחודש הרמאדן. אין כניסה גם בחגים מוסלמיים ותאריכים מיוחדים לאיסלאם. הכניסה למבנים במתחם ולמסגד אל אקצא מנועה תמיד על ידי אנשי הוואקף ממי שאינם מוסלמים. אם יש ספק, כדאי לבדוק באתרי הר הבית ברשת, או להתקשר למשטרה ולברר האם הר הבית פתוח.
שנבנה את בית המקדש במהרה בימינו!...
הרחבה
סיווג: ארכיאולוגיה
נגישות:
מקור:נבא, QQ, עמית הורן, Yankale, ניראו, יואב רופא, Asafa01, אבי שטיגלייץ, תובל האדמה, חגי לוית, שגיא פריעד, MMS, משה מירושלים, יוני דג
תאריך עדכון: 11/14/2017 13:13:30
קישורים חיצוניים
