|
תחנה 2 במסלול המבטיח לתל אבטיח
תחנה 5 במסל … תחנה 2 במסלול המבטיח לתל אבטיח
תחנה 5 במסלול אל גבעות סתריה
תל בטיח
בלב השפלה המיוזעת, ממזרח לסתריה, מתנשאת גבעה מיתולוגית לגובה של 107 מטרים מעל פני הים. מספרים שפעם, לפני שנבנו השכונות המערביות של רחובות, היה אפשר לראות ממנה את הים ללא קושי. הגבעה נקראת "תל אל בטיח", וידועה בשם "תל בטיח", כנראה על שם האבטיחים שגידלו בעבר במקום. בשנות ה- 60 המוקדמות נבנה על הגבעה מאגר מים לצורכי השקיה (היום אינו
פעיל). הטיולים התכופים לשם נצרבו בזיכרונות ילדות ואף הונצחו בשיר ("אני
זוכרת טיול בשדות, תל בטיח וצרור כלניות"). שלא כמו מחוזות ילדות אחרים,
שהצטמקו ככל שאנחנו גדלנו, המקום הזה שמר על חינו והוא עולה כפורח. תל
בטיח הוא הגבעה הגבוהה ביותר באזור, ולמרגלותיו גדלה צמחיית בר ייחודית
ומגוונת. הוא קרוב מספיק כדי לטייל אליו בשבת בבוקר, ועם זאת רחוק וקסום
ובשום ונפלא.
הרפתקאות בדרך לתל בטיח
לפני הרבה-הרבה שנים, אי שם בשנות השבעים, הלכו ילדי גן דרורים, ובראשם הגננת ורדה (רביד), לטיול לתל בטיח. כשהגיעו אל התל, הגדולים דהרו למעלה במרוצה, והקטנים שהיו כבר עייפים טיפסו בכבדות. לאחר מכןירדו מן הגבעה אל הפרדס, התיישבו וחיכו בסבלנות בשעה שוורדה קטפה
תפוזים וחילקה לכל הילדים.
כאשר סיימה ורדה לחלק, נותרו בידיה
שני תפוזים. היא ספרה במהירות את
הילדים, ומצאה ששניים חסרים.
מי? גיא (לבינגר) ושי (בים) בני השלוש. ורדה צעקה בכל הכוח: "גיא, שי, איפה אתם?", אך לא נשמעה תשובה. היא רצה אל הגבעה (וביקשה מהילדים שיישארו במקומם וימתינו), אך גיא ושי לא נמצאו. לא הייתה
ברירה, היה צריך להזעיק עזרה.
הילדים נעמדו מיד, זרקו מידיהם את
התפוזים האכולים למחצה, ונחפזו עם
ורדה לגן. בדרך פגשו ברמי ושאול, עובדי עג"ש, שהבטיחו לבוא בטרקטור ולאסוף את ורדה מהגן חזרה לתל בטיח.
הם באו לאסוף את ורדה, ונסעו למקום שבו נראו הילדים לאחרונה.
כל אחד מהם פנה לכיוון אחר וצעק: "שי! גיא!". עד שלפתע מצאה ורדה על שביל
החול המוביל לסתריה עקבות של נעליים קטנות. הם הלכו אחר העקבות, ומהבית
הראשון בבתי סתריה יצאה לקראתם
אישה, ושאלה אם הם מחפשים שני
ילדים קטנים. "כן!" מיהרה ורדה
לענות. "הם היו פה," אמרה האישה,
"אל תדאגו. הם בתחנת המשטרה
ברחובות". האישה סיפרה ששמעה
קולות בכי הולכים ומתקרבים, וראתה
שני ילדים אוחזים ידיים וממררים
בבכי. "אתם מנען?", שאלה. "לא",
ענו, "אנחנו מהגן של ורדה". "אבל,
היכן נמצא הגן?", הקשתה האישה,
"ברחובות? ברמלה?". "בגן דרורים",
ענו הילדים בגאווה.
הם סיפרו שיצאו לטייל עם ילדי הגן,
ופתאום לא ראו את הילדים וגם לא
את ורדה. הם המשיכו בדרך מבוהלים
עד שראו את בתי הכפר, והתקדמו
לעברם.
סוף טוב - הכול טוב! הילדים שבו
הביתה, ומאז הנהיגו בגן שאם מישהו
נשאל מהיכן הוא, עליו לענות: אני מגן
דרורים בקיבוץ נען.
(מקור: מקום שאוהבים - סיפורי נען לילדים) .
(מקור: מקום שאוהבים - סיפורי נען לילדים)
|
Description
|
